גמרא
פירוש
שֶׁהַוָּלָד פָּגוּם לַכְּהוּנָּה מַאן הַכֹּל מוֹדִים שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
גמ׳. שהולד פגום לכהונה. א) עיין בתוס׳ ד״ה הכא נמי. תוס׳ לומדים דהנבעלת לפסול לה אסורה בתרומה מפני דהויא זונה. ויעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ תרומות הל״ז) וז״ל שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כו׳ הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר כו׳ עכ״ל. וברמב״ם חידוש גדול שלא רק חלל כזר הוא אלא אף זונה כזר שהרי כלל באותו איסור לאכול תרומה גם חללה וגם זונה ועל שתיהן כתב ״שהחלל כזר לכל דבר״. ויל״ע בזה שהרי בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה דאע״פ דהויא זרה מ״מ אוכלת. וא״כ מהו גדר הפסול דזרות דחל בחללה וזונה הפוסלתן לאכילת תרומה ואע״פ שנשואות לכהן. ונראה מהרמב״ם דהא דבת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה אין בזה חלות היתר דעלמא, אלא דלענין תרומה חל עליה חלות הכשר כהונהא, ולכן כשנתחללה בפסול חללה או זונה הכשר הכהונה דידה פקע משום דהויא כזר. ולפי״ז יל״ע בזונה או חללה הנשואות לכהן ואכלו תרומה, האם חייבות מיתה בידי שמים כזר או לא. דהרי הרמב״ם (ריש הל׳ תרומות) מנה שני לאוים באכילת תרומה דהיינו זר וחללה. ולענין חיוב מיתה בידי שמים כתב (פ״ו מהל׳ תרומות הל״ו) דחל הוא בזר שאכל תרומה. ואחרי זה (בהל״כ) כשהביא את האיסור דחללה וזונה מלאכול תרומה לא כ׳ שחייבות מיתה בידי שמים, וצ״ע האם חייבות מיתה בידי שמים או לא. ויתכן דשאני זונה מחללה, דבזונה חל איסור זרות אך היא עצמה אינה זר, ואילו חללה זר ממש היא וחייב מיתה ב״ש. ועוד יש צד לחלק בין ישראלית הנשואה לכהן דבעצמה הויא זרה אלא שהוכשרה בהכשר כהונה מיוחד דבנעשה זונה וחללה פקע הכשרה והפכה להיות זר ממש המחויב מיתה בידי שמים. ואילו כהנת הנתקדשה מלידתה בקדושת כהונה שנעשה אח״כ זונה נהי דנאסרה באיסור זרות מ״מ לא הפכה להיות זר ממש ופטורה ממיתה בידי שמים, ובכל זה צ״ע. ב) ויעויין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ תרומות הלט״ז) שכ׳ וז״ל אנדרוגינוס שנבעל לפוסל מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים ואין עבדיו אוכלין. וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה נפסל ואינו אוכל ולא מאכיל לעבדיו. והוא שיבעול אותו דרך נקבותו אבל דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה עכ״ל. ועיין בראב״ד ובכ״מ שתמהו על פסק הרמב״ם שאם כדכתב שזכר אינו פוסל זכר א״כ האיך פוסל אנדרוגינוס לאנדרוגינוס אם בעל אותו דרך נקבותו, הרי ממ״נ, מדהוי אנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה, או דשניהם זכרים או דשניהם נקבות ואינם פוסלים זה לזה. ואמר הגר״מ הלוי זצ״ל דהביאור בפסק הרמב״ם הוא דסובר שיש שני דיני פסול: א) שם זונה פוסל אך שם זונה לא יכול לחול בזכר דחל רק בנקבה; ב) ביאת זנות פוסלת הנבעלת מלאכול תרומה אפילו כשלא חל בה שם זונה, ופסול זה חל אף בזכר כשנבעל ביאת זנות. ומשו״ה אנדרוגינוס שנבעל דרך נקבותו נפסל לתרומה שהרי נבעל בביאת זנות דנקבה. דאילו כשנבעל דרך זכרותו ליכא ביאת זנות דנקבה דלנקבה ביאה שלא כדרכה היא, והוי משכב זכר בעלמא שאינו פוסל. ולפי״ז יוצא דהרמב״ם חולק על תוס׳. דלתוס׳ הפוסל דנבעלת לפסול לה הוא חלות השם זונה שחל בגברא. ואילו לרמב״ם עצם הביאה פוסלת אפילו בלי חלות שם זונה בגברא. ויעויין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מעשר הל״ב) שכתב וז״ל מעשר ראשון מותר באכילה לישראל כו׳ שנאמר כו׳ לפיכך בת לוי שנשבית או שנבעלה ביאת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת כו׳ עכ״ל. ומשמע מהרמב״ם דסובר דמשום דמע״ר מותר לזר משו״ה מותר נמי לזונה. ואילו לר״מ הסובר מע״ר אסור לזר מע״ר אסור נמי לזונהב. ולכאורה שיטתו תמוהה, דזונה פסול מלאכול בתרומה משום דנבעלה לאיש זר שפסלה מלאכול בתרומה וכלישנא דקרא (ויקרא כ״ב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, ומהיכי תיתי דאסורה לאכול נמי במע״ר אליבא דר״מ. ונראה דהרמב״ם לשיטתו בהל׳ תרומות דזונה כזר, ולכן אליבא דר״מ כמו שזר אסור לאכול מע״ר ה״ה זונה אסורה לאכול מע״ר דדינה כזר. ג) ויעויין ברש״י (ד״ה שכן היא עצמה מתחללת) שכ׳ וז״ל שאם מת כ״ג אסורה כו׳ ועשאה חללה כו׳ תאמר במחזיר גרושתו שאין היא עצמה מתחללת דאי למפסלא לכהן לא מפסלא בהאי חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין, ואי לתרומה לא מיתסרא בהכי עכ״ל. ומרש״י משמע דיתכן דמחזיר גרושתו תעשה זונהג אלא דמכיון דגרושה מלפני כן אינה מתחללת כמו אלמנה לכ״ג שהיתה מלכתחילה מותרת, ומ״מ מותרת לאכול בתרומה משום דלא נבעלה בביאת זר אצלה מעיקרא. ויוצא דלרש״י זונה מותרת בתרומה, ורק בנבעלה לפסול לה אסורה בתרומה. ומאידך אליבא דתוס׳ זונה בעצמה אסורה בתרומה. ולרמב״ם שיטה שלישית דזונה אסורה בתרומה מדין זר. ד) ועיין בגמ׳ בכורות (דף מז.) דלחד מ״ד כשכהנת מתעברת מעכו״ם בנה חייב בפדיון הבן ואילו בלויה המתעברת מעכו״ם בנה פטור מפדיון, וכ׳ בטעם הדבר ״בשלמא לויה בקדושתה קיימא אלא כהנת כיון דאי בעיל לה הויא זרה״. ומכאן מוכח דביאת עכו״ם כשעושה אותה זונה לרמב״ם (פי״ח מהל׳ איסורי ביאה הל״ב) מחללת נמי את קדושת הכהונה שלה ונעשה כזר שמשום כך בנה חייב בפדיון הבן כמו בן זרה. ולכאורה מכאן מקור לשיטת הרמב״ם דזונה אסורה בתרומה מדין זר דפקעה קדושתה והויא זרה. ויל״ע בזה שהרי הגמ׳ בבכורות מיירי בעכו״ם שבא על כהנת ולא בביאת פסול בעלמא כגון בכהנת הנבעלת לחייבי לאוין דזרים אצלה מעיקרא דג״כ פסלה לתרומה ועשאוה זונה (עיי״ש ברמב״ם). ולפי פסק הרמב״ם בהל׳ תרומות דזונה כזר לכאורה בפדיון הבן נמי אין לחלק. אך מפשטות הגמ׳ נראה דניתן לחלק ביניהם, כלומר דביאת פסול בעלמא אינה אלא חלות פסול דאינה מפקיעה קדושת כהנת, ובנה פטור מפדיון הבן כבן כהנת. ומאידך ביאת עכו״ם מחללת את קדושת כהנת והויא כזרה המחוייבת בפדיון הבן. ויעויין בסוגיין (דף מה.) דדין ביאת עכו״ם הפוסלת אשה נלמד מפסוק דאלמנה וגרושה ואילו הנבעלה לפסול לה דעלמא נלמד מפסוק דאיש זר, וי״ל דשני דינים הם, דבביאת עכו״ם פקעה קדושתה ולא בביאת חייבי לאוין דעלמא דרק מטילה בה חלות פסול אך בלי הפקעת קדושתה. ועיין במס׳ סנהדרין (דף נא.) וז״ל בת כהן כו׳ ניסת ללוי לישראל ולעכו״ם ולחלל לנתין ולממזר מנין ת״ל בת איש כהן, אע״פ שאינה כהנת, משום דאינסבה להו להני לאו בת כהן היא כו׳ עכ״ל. ולכאורה השקלא וטריא שבגמרא היא האם כהנת הנבעלת לחייבי לאוין או לעכו״ם ועבד עדיין קדושה ככהנת או דנעשה זרה, עיי״ש. והנה להלן (דף מה.) איתא דבעכו״ם הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה. ולענין הלכה הגמרא מסיקה (דף מה:) דהוולד כשר. ונחלקו בפוסקים האם הוולד כשר לכהונה או לא (עיין בטור אה״ע ריש סי׳ ד׳ ובב״י). ברם מפשטות הגמרא ניתן לחלק בין עכו״ם שהוא פוסל את הוולד לבין שאר פסולי קהל שאינם פוסלים וולדם. וניתן לומר שהביאור בזה הוא דעכו״ם הבא על בת ישראל פוגם במקצת את קדושת הוולד הנולד ממנו, ומשו״ה בתו פסלה לכהן במקצת חלות גויות שיש בה מאביה. משא״כ בשאר פסולי קהל דליכא בהם הפקעת קדושת ישראל שלא כבעכו״ם. ועיין לקמן (דף מה:) בקונטרס בעניני גירות (ענף ב׳) ואכמ״ל.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א בביאור דברי רבינו זצ״ל כאן נראה דאינו ר״ל דנתקדשה בקדושת כהן ממש, אלא דהוכשרה לאכול תרומה מדין כהונה, דהיינו, שאוכלת בתורת עצמה כמו כהן ולא שבעלה הכהן מאכילה בתורת זר גמור.
ב עיין בר״י קורקוס.
ג אך מהגמרא לא משמע הכי דהא לקמן בחייבי כריתות אליבא דר׳ יהושע ג״כ דחתה הק״ו מאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ודחתה ה״נ כיון שנבעלה עשאה זונה. ומדלא אמרה ככה במחזיר גרושתו משמע דמחזיר גרושתו לא נעשה זונה, וצ״ע.
הערות
Gemara
Peirush